<h1>ראב"ן שו"ת סימן י"ט</h1>
<h2>דף נח:</h2>
אירע מעשה במגנצא בימי רבותינו ר' קלונימוס בר יהודה ובימי מורי ר' אליקים בר' יוסף ואני אליעזר בר' נתן אחריהם ושאר חכמי (הקבלה) [הקהל] והובא לפניהם דק קטן של כבש כאורך אצבע שהיה יוצא מן הדקין והיה סתום אותו דק קטן בסוף וריעי היה בא מן הדקין אל תוכו וכדרך שבא כך היה יוצא ממנו אל הדקין הריעי כזה, וישבו ודנו בהלכה והסכימו כולם להיתר, כי אמרו לא טרפו חכמים אלא ב' מעיין היוצאין מב' מקומות כעין בעוף שיוצאין מן הקורקבן ב' דקין א' הולך (על) [אל] הזפק והשני הם הדקין, אבל הכא דק יוצא מן הדקין הוא ואין זה כנגדן בעוף ואין לנו להוסיף טריפות על מה שמנו חכמים. ושוב מעשה פעם אחת אני אליעזר ראיתי מעי א' של כבש בבהמה אחרת כמוהו, ובשנת תתק"ח לפרט הובא לפני אני אליעזר דק כמוה גם הוא מכבש והכשרתיו. והיה רבי שמואל חתני יושב לפני והתחיל דן לפני בהלכה, ואמר לי אינך יכול ללמוד למעי [זה] מהלכה זו לא איסור ולא היתר, איסור לא נלמד משום שהרי ב' מעיין היוצאין מב' מקומות אסרו והכא מעי אחד הוא, גם אינו יוצא מן הקיבה כעין בעוף אלא מן הדקין, והיתר לא תלמוד שהרי אין יוצאין ממקום אחד וכלה עד כאצבע שיחזור ויערב בראשו הא[חר] בדקין. והשבתי לו אם היו ב' דקין יוצאין ממקום אחד אז היו צריכין לחזור עד כאצבע ולערב אבל באחד היוצא אין צריך, והשיב לי כיון שפי[רוש] יוצא מב' מקומות וממקום אחד הוא הקיבה והתם האחד דרכו והב' שאין דרכו יתור הוא י"ל דמן הדקין אפילו אחד יתור הוא שהרי אין דרכו הוא נקב העוף והרי נקבו הדקין. ואמרתי בליבי איפשר דאסור ורבותיי שהזכרתי יורו בו היתר הלא אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים, ובדקתי בתרנגולין ואווזין ומצאתי האי כנגדן בעוף דלא כפירוש רבותיי שפירשו על הקרקבן אלא ב' מעיים היוצאין מן המעי הארוך היוצא מן הקרקבן. ועתה יש לי לפרש ההלכה על בוריה ולהעמיד דברי רבותיי שהכשירו, והכי פירושו שני בני מעיין היוצאין מן הבהמה כלומר מן המעי אחד מצד זה ואחד מצד זה [כמו] שיש לעוף טריפה הבהמה, וכנגדן בעוף יוצאין בו וכשר העוף, בד"א שיוצא דבהמה טריפה, כשיוצאין מב' מקומות אחד מצד זה ואחד מצד זה כעין בעוף וטעמא משום דחד מינייהו הוי יתור וכנטול דמי והוי נקוב המעי הגדול, אבל יוצאין ממקום אחד זה אצל זה וכלין עד כאצבע דהדרי ראשן ומיערבי והיו למעי אחד כשירה, וטעמא משום דהוי מעי אחד ואין כאן יתור לומר כנטול דמי. [ו]נראה דמעי היוצא כעין זה שבא לפנינו היו נמי מצויין בבהמות שלהן ולהכי לא חשיב להו יתור, אבל ב' שאין נמצאין כלל הוי האחד יתור, וטעמא דטריפה דשנים יוצאין מב' מקומות דהיינו מב' צדדין ואפילו הדרי נמי ערבי או ב' מצד אחד ולא מיערבי דכיון דשנים הם הוי האחד יתור וכנטול דמי אבל מיערבי לא הוי יתור, מכלל דאחד היוצא אע"ג דלא מיערב כשר דאין כאן יתור. ועמדו דברי רבותיי שהכשירו למעי אחד כאצבע היוצא. ואחרי זאת חקרתי בהלכות גדולות [הל' טריפות] ומצאתי כן, בד"א כשיוצאין מב' מקומות דהיינו שכנגדן בעוף חזי למקום נקב כאילו נקוב מעיא. מדקאמר חזי למקום נקב מכלל דמשום יתור טרף לה דחשיב ליה נטול למעי היתיר והוו נקוב המעי שיוצא זה ממנו, ומדקאמר מעיא, ש"מ דמן המעי הגדול יוצאין ולא מן הקיבה שפירשו רבותיי, דאם כפירושם הו"ל למימר כאלו נקוב קיבתא. ועוד מצאתי [שם] כי האי לישנא פליגו בה רב רחומי ורבה בר יוסף חד אמר והוא דהדרי ומתערבי רישתייהו בהדדי מתתאי (בעוף) [כעוף] וחד אמר אע"ג דלא הדרי וערבי רישתייהו בשלמא למ"ד דהדרי ומיתערבי היינו דקתני וכלין [דשלים פיסקא דידהו והדר כלין] אלא למאן דאמר דלא הדרי ערבי מאי כלין מי סברת מאי כלין דמתערבין מתחות מעיא לא דמתערבים מעילאי מריש מעיא, מדקאמר דמתערבים רישתייהו בהדדי מתתאי (בעוף) [כעוף] מכלל דבאותן ב' מעיין היוצא מן המעי שציירתי למעלה עסקינן דהיינו (בעוף) [כעוף] שמתערבין נמי במקום דיבוקן זה עם זה, אבל אם יוצאין מן הקיבה כמו שפירשו רבותיי מאי (בעוף) [כעוף] הלא אותן ב' היוצאין מן הקורקבן אין חוזרין ומתערבין אלא אחד פושט לזפק ואחד פושט למטה הן הבני מעיים. וכל זה הלשון של הלכות גדולות מוכיח אחר הפירוש שפירשתי כמו שמצאתי בעופות, ואין לפקפק ולקנתר על מעי אחד שהיא כאורך אצבע הנמצא כזה שפירשתי כי כשר ומותר הוא.
